top of page

שחר גל-נור - במאי

הצהרת כוונות:

 

עשו לעצמכם מבחן:

אתם רואים אדם עם מגבלה פיזית חמורה. משותק בכל גופו, מעוות. כיצד תגיבו?

במפגש עם אדם עם מוגבלות בחברה שלנו יש נטייה או להסב את המבט, או להציץ.

ילדים נוטים להסתקרן לשאול "מה זה?" ולהצביע. הוריהם ישתיקו אותם מיד: "לא יפה!"

 

כל אדם עם מוגבלות חי עם המבטים האלה והשאלות הסקרניות ו/או השתיקה המביכה.

בכל מקרה נדחק האדם הזה לשוליים ולא רוצים בנוכחותו: או שהיא מביכה או שהיא מאתגרת. בנוסף- רוב המקומות אינם נגישים או נגישים חלקית כך שהמוגבלים בגופם כמעט ואינם נמצאים במרחב הציבורי.

מכאן נבין שאנשים עם מוגבלות חיים בפריפריה של החברה באופן כמעט אוטומטי.

נוסיף לכך את סיפורם הייחודי של ילדי סן סימון- שגדלו במוסד סגור, שחונכו לא להיות נוכחים וללא דיעה עצמאית, שגופם מוגבל, ולעיתים הם- גם נשים?

לכן סיפורה של סימה שמעוני, חולת פוליו, נכה בשתי רגליה וביד אחת, אישה שגדלה בצפון הרחוק בשנות ה 50 של קום המדינה- הוא אינו סיפור אלא מסמך, עדות, שביחד עם חבריה מביאה למסך את עולמם של אנשים שהרחיקו אותם בעין רואה, מוגבלים בגופם בלבד, ואף היום הם מתמודדים עם דעות קדומות, בורות והדרה.

 

אך לא מדובר בגיבורים. וגם לא במסכנים.

לא. לא סיפורי גבורה ולא רחמים מחפשים הילדים מסן סימון, אלא דווקא את העדר המבט שלכם. להצליח, לאחר שתשהו במחיצתם יותר משעה, כבר לא להבחין במגבלה. ישאר רק האדם, עם המגבלה.

זה מה שקורה כאשר חיים זמן רב במערכות יחסים עם אנשים עם מוגבלויות. זה מה שקרה לי, והייתי רוצה לנסות לחלוק את החוויה הזו עמכם, הצופים.

 

מזה שתים עשרה שנה אני משמש כראש המגמה לקולנוע בבית הספר "תפן" שבגליל

לאנשים בעלי מוגבלויות פיזיות ועל הספקטרום האוטיסטי לגילאי-16-21.

אחד הסרטים הראשונים שנעשו היה סרט דוקומנטרי קצר שנעשה על ידי בחור בן 18, שלקה בשיתוק מוחין בילדותו. מלבד אצבעות יד ימין, כל גופו משותק. הוא ביים, צילם וערך סרט על משפחתו ואהבתם המשותפת למוזיקה. יום לפני ההקרנה קיצרתי פה ושם כמה סצנות ושיפצתי מעט את הסאונד. הסרט היה מרגש מאד וזכה לשבחים רבים. בסוף הערב ניגשתי אל הבחור, ושאלתי איך הוא מרגיש ואיך היה לו. הוא ענה: ״הסרט נראה מצוין, רק זה לא הסרט שלי.״

מאז אותו מקרה ועד היום אני מקפיד לתת ליוצרים במגמה את השליטה על הנרטיב של היצירה. בימוי, תסריט, צילום, ועריכה.

 

את סימה שמעוני פגשתי באירוע הקרנה בדוקאביב גליל של סרטים שנעשו ע"י אנשים עם מוגבלויות, אירוע אותו אני אוצר מזה שלוש שנים. מה שמייחד את הסרטים המוקרנים באירוע שהם כולם נעשו ע"י אנשים בעלי מוגבלויות, ולא על אנשים עם מוגבלויות.

את המפגש סיימתי בהצהרה: "אל תתנו שיעשו עליכם סרטים- תעשו בעצמכם סרטים"!

אז כיצד קרה הדבר שבכל זאת אני עושה סרט על אנשים עם מוגבלויות?

 

בסיום ההקרנה סימה ניגשה אלי וביקשה שנפגש. היא סיפרה לי על המוסד של אלי"ן בסן סימון, ועל הספר שהיא כותבת. ניסיתי לשכנע אותה שתעשה את הסרט בעצמה אך היא, כדרכה, (למדתי כבר -הבחורה עקשנית! ) התעקשה שהיא לא יודעת לעשות סרטים, רק לכתוב, ולכן זה תפקידי לשמש לה כשופר קולנועי. חששתי.

כאמור לעתים מתוך הכוונות הכי טובות ומחשבה שאכן זה לטובתו של האחר, אנחנו למעשה כופים את נקודת המבט שלנו.

לאחר מפגשים נוספים החלטנו לצאת לדרך.

 

המפגש עם חבריה מאותם ימים היא הזדמנות בשבילי לבחון הלכה למעשה האם אוכל להצליח לספר את הסיפור בפשטות וישירות, בהומור, כך שישאיר אותי ואתכם הצופים, פתוחים יותר, נבונים, מוכנים קצת יותר למפגש הבא שלכם עם אנשים כאלה ודומיהם. לגלגל עימם שיחה, לפתח מערכות יחסים, להתעצבן עליהם, ולקבל את המגבלות שלהם ככה, כמו שהן- פשוט מגבלות.

זו משימתי.

bottom of page